החלטתם להקים קליניקה פרטית? מזל טוב. אבל רגע לפני שאתם יוצאים לדרך, אני רוצה לשאול אתכם שאלה סופר חשובה - מה אתם רוצים, עסק או תחביב?
כשאני מעלה את השאלה הזאת מול מטפלים שאני מלווה או בקורסים שאני מעבירה למטפלים, כמעט כולם אומרים לי – "נו ברור... עסק. ברור. רוצים עסק"
מצויין. אני אומרת. רק מה הבעיה. שהרבה מטפלים אומרים שהם רוצים עסק אבל ביום יום שלהם מתנהלים כאילו יש להם תחביב. ומה זה תחביב – זה משהו שאני עושה כשבא לי. כשיש לי זמן וכוח ומוזה. זה משהו שאני מתפנה אליו אחרי שסיימתי את הסידורים, הקניות, הקפה עם החברות (מממ יצא לי פה גם חרוז.) נכון? תחביב זה משהו שגם אם לא אגע בו תקופה, לא יקרה כלום. זה בשביל הכיף, הנפש. הפנאי. תחביב זה גם משהו שאני יכולה לזנוח כשנמאס לי.
מי שמראש נכנס לקליניקה שלו במטרה לפתח לו תחביב – זה בסדר גמור. אותה מטפלת אומרת לעצמה, "אני לא בשלב כזה בחיים שלי שבא לי להתמסר ולהתחייב לעסק". אולי יש לה פנסיה או נכדים והם מראש אומרים – אני אטפל במי שיפנה. אין להם בעיה עם שבועות של יומן ריק מטיפולים. הם מתיישבים לקדם את הקליניקה כשבא להם – אחלה.
איפה יש בעיה – כשמישהו אומר שהוא רוצה עסק, קליניקה שמפרנסת אותו, יציבות ופעילות ערה אבל מתנהג כאילו הקליניקה שלו זה תחביב.
זה פשוט לא עובד ביחד.
כשמטפל אומר שהוא רוצה עסק, שהוא רוצה להתפרנס מזה, שהוא רק מחכה לעזוב את הדיי ג'וב שלו, להתפתח, להפוך למטפל מבוקש ומוכר שזה מה שהוא רוצה ולא רואה שום דבר אחר חוץ מזה. אבל בפועל, ביום יום שלו הוא מתנהל כאילו העסק שלו זה תחביב. הוא מספר שהשבוע לא יצא לו לשבת לשווק את הקליניקה או לכתוב או לפרסם כי לא היה לו כוח, היו לו עניינים בבית, לבת היתה יומולדת, הוא לא הרגיש טוב. או שהוא גם לא מוכן להשקיע כסף במוצרי פרסום, בייעוץ ובלימוד מיומנויות עסקיות. הסתירה הזאת בסופו של דבר מאוד מאוד מתסכלת.
מי שרוצה קליניקה מצליחה חייב להבין שהוא חייב לקבל החלטה נחושה להתחייב.
הקליניקה שלנו צריכה תשומת לב יומיומית, להיות בראש סדר העדיפויות שלנו. העסק שלנו צריך לדחוק הצידה את הרצון ללכת לים בבוקר, או להישאר במיטה עד 11 בבוקר. אין דבר כזה "לא יצא לי". אין דבר כזה "לא נגעתי בכלום כל השבוע כי לא התחשק לי". קליניקה לא יכולה לגדול ולהצליח ככה. זה כמו תינוק – ברגע שהחלטנו שאנחנו רוצים ילדים, הבנו שזו מחוייבות והתחייבות. תינוק צריך תשומת לב. אני לא יכולה להגיד לו – לא בא לי להאכיל אותך השבוע, נכון? סיים סיים.
אם, למשל, החלטתי שאני רוצה לרדת במשקל, להיכנס לכושר ולפתח גוף חטוב ושרירי, אני אאלץ להקריב את השעות שאני יושבת מול הטלוויזיה, להפסיק לאכול עוגות וממתקים, אצטרך להשקיע כסף במאמן כושר או מנוי למועדון ספורט. אצטרך להזיע, להתאמץ ולהשקיע – להקריב משהו כדי לעשות את השינוי. בלי כל זה, זה פשוט לא יקרה.
אותו הדבר - אם החלטנו שאנחנו רוצים קליניקה מצליחה זה דורש מאתנו לתת משהו בתמורה להקריב – להקריב מהזמן שלנו, מהנוחות, משעות השינה, חיי חברה, וגם לא מעט זמן וכסף. רק מי שיהיה מוכן להקריב ולוותר, יוכל באמת להגשים את המטרות שלו.
כשהתפטרתי מהעבודה שלי כמנהלת שכירה מתוסכלת ומרוקנת ויצאתי לעצמאות, העסק הראשון שלי היה מופע משעשע – הרצגה חייבת משהו מתוק – עם שותפה בנושא של אורח חיים בריא. ההחלטה שלנו מההתחלה היתה שזה יהיה עסק לכל דבר, שממנו גם נתפרנס. שיהיה משהו גדול ורציני. לגמרי לא תחביב. ההחלטה הזאת דרשה מחוייבות והשקעה מוחלטת – עבדנו מאד קשה, שעות וימים לא רק בהופעות אלא בשיווק, בפרסום ובקידום של הדבר הזה. ובכל התקופה הזאת, שמתי הרבה דברים בצד – חיי חברה למשל שגם פחות עניינו אותי כי הייתי בתשוקה מטורפת. ההשקענו גם לא מעט כסף וים ים של זמן, עצבים וגם אכזבות. עיגלתי פינות בכל מיני תחומים אחרים בחיים כדי להשקיע במיזם הזה שהצליח מאוד, ככל הנראה בעיקר בזכות המחוייבות שלנו.
גם מבחינת ההתנהלות שלנו התנהגנו כמו עסק – לקחנו אנשי מקצוע – מעצבת, יועצים למיניהם. חומרי הפרסום היו מאוד איכותיים, פתחנו עוסק מורשה מההתחלה, חשבון בנק משותף, קנינו ציוד להופעות וזה לפני שבכלל היה לנו משהו. אבל זה מה שרצינו - שזה הולך להיות עסק גדול.
חוק ההקרבה אומר שאני מקריבה עכשיו – זמן, ביטחון, ודאות, כסף, נוחות, חברה – כדי שבהמשך, אראה את השינוי הרצוי ואת התוצאות. לא כולם מסכימים להקריב כי הרי אין לנו ודאות שזה באמת יצליח, אבל זה הקטע – זה לאמיצים שמוכנים לקחת סיכון.
זה מזכיר לי שיום אחד הרבה לפני הקורונה אני מקבלת טלפון ממטפלת מנתניה שהתעניינה בייעוץ עסקי. בשיחה היא סיפרה לי כמה היא רוצה להצליח, כמה שהיא רוצה כבר להתחיל לטפל, שהיא משתוקקת לעשות את זה – בלה בלה בלה . ואז כהגענו לתכלס ועמדנו לפתוח יומנים ולקבוע את הפגישה, היא שאלה אותי איפה אני נמצאת – כשאמרתי לה ברמת השרון כי מה לעשות זומים עוד לא ממש נולדו. היא אמרה לי שזה רחוק לה מדי ולא קבעה. איך אחת כזאת רוצה להצליח אם היא לא מוכנה להגיע מנתניה לתל אביב
אז מה אתם רוצים? עסק או תחביב.
מבטיחה לכם שרק מההחלטה שלכם תתחילו להרגיש שהתנפחתם מגאווה. מעצמכם.
יאללה לעבודה.
ודבר אחרון, לאלו שאומרים לעצמם אני רוצה לטפל והרבה אבל לא רוצה את כל ההתעסקות בניהול העסק המסביב – בירוקרטיה, בהנהלת חשבונות, בשיווק, בפרסום, במכירות, בכתיבה ובעוד אין סןף של פעולות שנדרשות כדי לקדם ולהגדיל קליניקה. למטפלים כאלה, אני ממליצה מראש לא לפתוח קליניקה פרטית. בטח לא בשלב הזה כי אין טעם. אפשר לעבוד כשכירים בשירות הציבורי, לעבוד כפרילנסר, בקופות חולים וכו.
חשוב להבין שבתחילת הדרך שלנו כעצמאים, כ- 90% מהזמן שלנו יוקדש לניהול הקליניקה ורק 10% לטיפולים. במשך הזמן וככל שמתמידים בפעולות השיווק מספר הטיפולים יגדל והצורך בהשקעה כל כך מרובה בשיווק תפחת. יותר אנשים יכירו אותנו, יגיעו אלינו מטופלים מהרשתות החברתיות ומחיפושים באינטרנט וכמובן נקבל יותר הפניות מפה לאוזן. אבל עד שזה יקרה, עלינו להסכים לכך שרוב הזמן שלנו יוקדש לפעולות השיווקיות.
אז מה אתם רוצים - עסק או תחביב?