"...ומה המחיר לטיפול?" - למה השאלה הזו עושה לנו כיווץ בבטן?

הטלפון מצלצל. אתם עונים, ומהצד השני יש קול שבור. מישהו שבאמת צריך אתכם. הוא מספר לכם על החרדות, על הלילות בלי שינה, על הילד שקשה לו או על הנישואים שמתפרקים. אתם כבר שם - הלב שלכם נפתח, המוח כבר מתחיל לחשוב על כיווני טיפול, אתם בשיא ה"שליחות"שלכם.

ואז, מגיעה שאלת המחץ "כמה עולה הטיפול?"

פתאום, כל האנרגיה הטיפולית הזו נעלמת. בבת אחת אתם מרגישים כמו סוחרים בשוק. הלב דופק, הגרון מתייבש, ואתם מתחילים לגמגם את המחיר כאילו אתם מבקשים סליחה על זה שאתם קיימים. אם זה מוכר לכם, הפוסט הזה בדיוק בשבילכם :)

כמטפלים, אנחנו יודעים לתת. לתת אוזן, לתת הבנה, לתת מקום בטוח למישהו אחר. אבל כשזה מגיע לכסף פתאום המילה הזו מכווצת, לא נעימה, איחסית כזו. מקווה מאוד שאצלכם זה לא ככה אבל אם כן, דעו לכם שאתם לא לבד.

מה באמת עובר לכם בראש באותו רגע?

אם הייתי יכולה להיכנס לכם למחשבות באותה שנייה בטלפון, הייתי שומעת בערך את זה "איך אני יכולה לבקש ממנו 400 שקל כשהוא מספר לי שאין לו כסף לסגור את החודש?", "זה מרגיש לי כאילו אני מנצלת את הכאב שלו כדי להתפרנס.", "אולי אם אני אגיד מחיר נמוך יותר, הוא יגיד כן ולא יחשוב שאני חמדנית?" "אם אני באמת מטפלת מהנשמה, כסף לא אמור לשנות לי, לא?"

ואז מגיע הרגע בסוף הטיפול, כשהמטופל עוד מוחה דמעה, ואתם צריכים "להרוס" את הרגע הקדוש הזה ולבקש אשראי או ביט. זה מרגיש לכם מלוכלך, נכון? כאילו הכסף "זיהם" את הריפוי שקרה בחדר.

למה זה קורה

זה קורה כי הרבה מאיתנו גדלו עם הרעיון שהמקצוע שלנו הוא נתינה. שאם נבקש, ניקח ונקבל כסף, זה יפגע במקצועיות שלנו, זה לא יפה, שזה אפילו לא אתי. התחושה הזאת מתעצמת כשיש פחד לפגוע במטופל או לחשוב שהוא לא יוכל לשלם. פתאום מחיר הופך להיות נושא טעון, שמוביל בקלות לאי־נוחות, בושה או אשמה.

הפחד הזה לא נוצר משום שאנחנו לא מקצועיים - הוא טבעי. הוא נובע מלחצים חיצוניים עבודה במוסדות ציבוריים, הכנסה לא יציבה, תחושה שאנחנו צריכים לתת יותר ממה שאנחנו מקבלים. וכשלא מתמודדים איתו, הפחד הזה שורף אותנו מבפנים.

כשאנחנו לא ברורים עם עצמנו, אנחנו נותנים יותר ממה שאנחנו מרוויחים, עובדים שעות נוספות, ומרגישים אשמה גם כשמגיע לנו שכר הוגן.

האמת הכואבת: למה ה"לא נעים" הזה פוגע במטופלים שלכם?

אני יודעת שזה נשמע הפוך, אבל כשאתם מתביישים לבקש תשלום על הטיפולים שלכם, אתם בעצם עושים נזק למטופל ולהצלחת הטיפול. הנה כמה סיבות לכך,

1. מטופל שלא משלם (או משלם מעט מדי) פחות מחויב - בתת מודע, כשאנחנו לא משלמים מחיר ש"מורגש" לנו, אנחנו פחות מתאמצים. התשלום הוא ההצהרה של המטופל "אני משקיע בעצמי". כשאתם מוותרים לו, אתם בעצם מוותרים על הכוח שלו להשתנות. תחשבו רגע כמה פעמים נרשמתם להרצאה או למפגש חינמי, ובסוף לא הגעתם?

2. מטופל מריח את חוסר הביטחון שלכם - אם אתם מגמגמים את המחיר בטלפון, אומרים אותו בקול חלוש ומתנצל, המטופל שומע "אני לא בטוחה שאני שווה את זה". ומי רוצה ללכת לטיפול אצל מישהו שלא בטוח בערך של עצמו?

3. השחיקה שלכם היא הסוף של הקליניקה - אי אפשר לטפל ב"שליחות"על בטן ריקה. אם תרגישו שאתם נותנים את הנשמה ומקבלים פירורים, בסוף תתחילו לשנוא את המקצוע. ואז? העולם יפסיד מטפלים מדהימים רק בגלל שהם לא העזו לבקש תשלום.

4. 
   

אז איך משחררים את זה?

קודם כל, מבינים שכסף הוא לא ניצול אלא אנרגיה של חליפין. המטופל מביא לכם כאב ותשלום ואתם מעניקים לו את הידע שלכם, הזמן שלכם, הכלים והמיומנויות שצברתם ולמדתם במשך שנים כל כך ארוכות, את האמפתיה והכלים לחיים חדשים. זה לא "ניצול מצוקה", זו עסקת החיים הכי משתלמת שהוא אי פעם יעשה. בפעם הבאה שהטלפון מצלצל, תזכרו, אתם לא מבקשים כסף על ה"צרות" שלו. אתם מבקשים כסף על הפתרון שאתם נותנים לו.

אני פוגשת עשרות מטפלים בכל חודש שנמצאים בדיוק בנקודה הזו. הם מטפלים בחסד, אבל העסק שלהם תקוע כי ה"לא נעים" מנהל אותם.

בואו נלמד איך לדבר על כסף בביטחון, איך לתמחר נכון ואיך לבנות קליניקה שמאפשרת לכם לעזור להמון אנשים וגם לחיות ברווחה.

לחיי קליניקות מצליחות ומפרנסות!