לפני שבע שנים סיימתי ללמוד במכון וינגייט אימון לקידום בריאות ויצאתי לדרך חדשה. עזבתי עבודה משעממת ומתסכלת כמנהלת שכירה, הזדכיתי בשמחה על המשרד המרווח וגם על כרטיס הנוכחות ודילגתי בשמחה החוצה לחופש לעשות מה שבא לי. אבל מה קורה לציפור בכלוב זהב שמתעופפת לה החוצה ? זה מה שקרה לי. הייתי אבודה. לא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות. והכי נורא, הרגשתי מאד בודדה.
יש כאלה שיודעים מגיל צעיר מה התשוקה שלהם, מה הם רוצים ולאן הם רוצים להגיע. אלו הם ה- STRIVERS - יש להם שאיפה והם חותרים כמו חץ ישר למטרה. היום בבוקר התראיינה באחת מתוכניות הבוקר (כן. כן. לפעמים אני רואה. מה לעשות) ילדה בת 12 שמגיל 5 (!?!) יודעת שהיא רוצה להיות נוירוכירוגית וכבר היום לומדת רפואה ויש לה ידע כזה שלא היה מבייש בוגר פקולטה לרפואה.
אבל, רובנו SEEKERS. אנחנו מסיימים ללמוד ומתחילים לחפש, לחקור, לנסות, לטעות, להסתקרן. ככה אני הייתי. ניסיתי קצת להיות מאמנת לקידום בריאות וראיתי שהתשוקה ממש לא שם. אז חשבתי אולי ללכת לכיוון של הכושר הגופני אבל התשוקה שלי גם לא נמצאה שם. היו לי עוד כמה רעיונות אבל זה לא היה זה. וכשאין תשוקה, התרגשות, פרפרים... זה לא מתקדם לשום מקום.
אחרי כמה חודשים מתסכלים, מצאתי את עצמי יושבת מול מאמנת ויחד יצאנו למצוא את התשוקה של איריס. לא אשכח עד סוף חיי את הרגע שבו הבנתי סוף סוף בדיוק מה הייעוד שלי. פרצתי בבכי. היו לי צמרמורות בכל הגוף. נועדתי להיות מרצה. איזה רגע זה היה. ואוו. מתרגשת גם עכשיו.
רוב מטפלים שמסיימים ללמוד לא יודעים עדיין איזה מטפלים הם רוצים להיות, באיזה בעיות הם רוצים לטפל ומי הלקוחות המתאימים להם. זה סימן מצוין. כי אלו שמספרים שהם מטפלים בכולם ובהכל הם ממש לא STRIVERS. הם מהר מאד מגלים שהקליניקה ריקה ואז אם הם לא הופכים מהר להיות SEEKERS ומתחילים לחפש איפה התשוקה שלהם,מה הייעוד והשליחות שלהם ומה מייחד אותם מכל שאר המטפלים,, רוב הסיכויים שיזנחו את תחום הטיפול ויעברו בתסכול רב לתחום אחר.
אז מהיום, אלה מביניכם שמספרים שהם מרגישים "תקועים", אתם לא! אתם SEEKERS!!! אל תפסיקו...
