האם ידעתם שככל שתלמדו יותר, ככה תרגישו שאתם יודעים פחות? אני רואה את זה כל פעם אצל הסטודנטים לנטורופתיה שאחרי 4 שנות לימוד אינטנסיביות עם ים של ידע, הם אומרים לי "איך אצא לטפל? אני לא יודע מספיק!"
מסתבר שהתופעה הזאת נחקרה במשך שנים בקרב פסיכולוגים רבים אשר גילו שאנשים שסיימו למשל שלושה תארים בתחום מסוים מבינים כמה עמוק התחום שלהם, כמה הוא נרחב, ופתאום הידע שכבר צברו נראה להם כלום מול אינסוף הידע שעוד קיים שם בחוץ. לעומת זאת, בוגר תיכון שזה עתה סיים בגרות ברמת 5 יח"ל, יאמין שיש לו את כל הידע בתחום מכיוון שהמוח שלו מספר לו שהתחום זה רק מה שהוא צריך ללמוד למבחן.
מה שקורה בפועל זה שמטפלים מצטיינים, מבריקים ומוכשרים שחרשו ולמדו ולמדו ולמדו מוכרים לעצמם סיפור שהם לא יודעים מספיק ומכניסים את עצמם לספירלה של ספקות עצמיים וחוסר ביטחון. הם מספרים לעצמם בייאוש שהם לא יודעים מספיק, מדמיינים סיטואציות מחרידות שבהם המטופל שואל אותם שאלה, והם לא יידעו לענות עליה. ההערכה העצמית מתערערת ואז ההחלטה הטבעית היא להירשם לעוד קורס כדי להתעמק עוד יותר בתחום. אבל מה קורה אז? טוב, כבר הבנתם.
אם אתם מטפלים ששנה אחרי שנה ממשיכים להעמיק את הידע, להירשם לעוד ועוד סדנאות חשוב שתדעו שתמיד כשתגיעו לקו הסיום תגיע גם הנפילה הגדולה כשתבינו שוב שאתם לא יודעים מספיק. שאין לכם שום לגיטימציה לקרוא לעצמכם רפלקסולוגית, פסיכולוגית או נטורופתית.
אני רוצה להמליץ לכם בשלב הזה, להיות מודעים לתחושה הבלתי נמנעת הזאת. זה תמיד מגיע. ועצם הידיעה, קצת מקלה ואולי גם משכנעת שצריך לצאת לדרך, להקים את הקליניקה ולהתחיל לטפל, למרות שאנחנו לא יודעים הכל. למרות שלא כבשנו את כל תחום הידע שלנו. עם כל חוסר הביטחון, חשוב לצאת לדרך, להתחיל להתנסות, לצבור ניסיון מעשי, ובמקביל להמשיך ללמוד, ללמוד וללמוד. כל החיים.