אני הייתי מהילדות המעצבנות שהיתה כותבת מילה ומוחקת כי האות השנייה לא יצאה "בסדר". ואז שוב כותבת ומוחקת וכותבת ומוחקת עד שהדף במחברת היה הופך להיות סמרטוט מרופט. ככה גדלתי. עם האמונה שכל מה שאני עושה צריך להיות מושלם. אם חשבתם שפרפקציוניזם זו תכונה מבורכת, אז דעו לכם שזו קללה גדולה, במיוחד כשמדובר על התקדמות והצלחה עסקית. אין דבר שתוקע אותנו יותר מאשר ההמתנה האינסופית שזה יהיה מוש ושמוש, שהכל יהיה טיפ טופ, פיקס ועוד כל מיני מילים מוזרות כאלה. הייתי שם. זה זוועה. זה מתסכל. בזבזתי שנים בהמתנה שאהיה מוכנה לצאת לדרך, להגשים חלומות כי חיכיתי עוד קצת שזה יהיה מושלם. אכלתי לעצמי את הראש. כן? לא! כן? טוב לא! תקועה. היום אני מחליטה וקופצת למים. אם אני מרגישה בבטן שזה נכון, שזה good enough, אני לוקחת נשימה עמוקה ולוחצת ״פרסם״. מה שיהיה יהיה, ויהיה טוב. ומאז שאני כזאת, רק התפתחתי יותר, רק התקדמתי יותר ורק הצלחתי יותר. וככה גם עם המטפלים שמגיעים אלי. אני מובילה אותם לקחת החלטות מהר יותר כי מה שהכי חשוב זה לצאת לדרך עם מה שיש, בידיעה ברורה ששינויים, שיפורים, שדרוגים ייעשו תוך כדי תנועה. מחליטים ולא אוכלים את הראש. עושים! גם הפוסט הזה כמובן לא מוש. אערוך אותו אחרי שאפרסם :)
