לכולנו יש את הימים (לפעמים גם יותר מכמה) האלה.
שפשוט נשבר לנו ה-@3!
הקמנו את הקליניקה, יצאנו לדרך והתחלנו כל מיני פעולות בכיוון.
ואז, משום מקום האופטימיות צונחת למתחת לאפס. לא בא לנו להמשיך.
תחושה של חוסר טעם שזה בזבוז זמן. שאנחנו סתם טוחנים מים. בכלל לא בכיוון. שדי! מספיק! אני רוצה לרדת מהרכבת הזאת שנוסעת לשום מקום.
מי מכיר? שיצביע גבוה. הנה היד שלי.
הקמת קליניקה זה עסק עם הרבה רגשות. ברגע אחד, התחושה האופורית של "עשיתי את זה. איזה כיף לי!" מתחלפת ב- "מה זה החרא הזה? לא בא לי על זה בכללללל!". יש ימים שאנחנו על גג העולם ויש ימים אחרים שנראה לנו שאנחנו סתם מבזבזים את הזמן ושזה לא עובד. הכי חשוב להבין שזה מאד מאד טבעי. הדרך שלנו רצופה בעליות וירידות רגשיות ולא רק עסקיות.
כשאני מזהה את הצניחה למקום הנמוך הזה, אני עוצרת הכל. סוגרת את המחברת. מכבה את הלפטופ ומכריזה על הפסקת אש מוחלטת.
אין טעם להילחם בתחושות האלה.
אני מודיעה לעצמי שזה הזמן לפסק זמן. עד מחר בערב. עד מחרתיים. לא משנה. אבל בזמן הזה, שששששקט. לא עושה כלום. מרימה ידיים, אבל בכאילו.
ההפסקה הזאת כל כך חשובה כי היא מאפשרת לנו לקחת מרחק, להטעין את עצמנו בכוחות ואנרגיות מחודשת ולהתאהב מחדש בעשייה היומיומית גם אם שוחקת ומעייפת. זה כמו בזוגיות שצריך לאוורר כשמתחיל להיות צפוף.
ואז, מה שקורה זה שאחרי יום יומיים (אם לא אחרי כמה שעות), התחושה היא שמשהו חסר כי מי אני בלי העסק שלי,בלי העמוד העסקי שלי, בלי הקליניקה שלי
. הגעגוע מרים את הראש ואנחנו משתוקקים להתקרב מחדש לעשייה - לכתיבה, לשיווק, למכירות. לחזור למה שזה לא יהיה. עד הפעם הבאה.
יצאתי להפסקה. ששששששש
אהיה במטבח 😉